חלומות נועדו להתגשם: כח הבחירה והרצון

אחרי שחלמנו על הבית, השיעור הזה שואל: ומי בונה? הרבה בנות בגיל הזה חיות בתחושה שדברים "קורים להן". השיעור מציג את הרצון כשריר: כוח שניתן לנו מהקב"ה, שאפשר לאמן, ושעליו מוטלת אחריות.

לאישה יש חיבור עמוק במיוחד לכח הרצון. היא עושה דברים דווקא מתוך חיבור ורגש, ומשם היא משפיעה על כל הבית. לכן השאלה "מה את באמת רוצה" היא שאלה מרכזית לקראת הקמת בית.

המורה מניחה על הרצפה שני סימונים: "דלת א" ו"דלת ב". היא מקריאה דילמות קטנות מחיי היומיום (לישון עוד עשר דקות או לקום לתפילה; להגיד לחברה את האמת או לשתוק; לקחת את המשימה הקשה בפרויקט או את הקלה). בכל דילמה הבנות קמות ונעמדות ליד הדלת שבחרו, ושתיים מכל צד מסבירות למה.

אחרי ארבע דילמות, שאלה למליאה: כמה מההחלטות שלכן היום היו באמת בחירה, וכמה היו "ככה יצא"?

אנחנו נוטות לחשוב שרצון הוא משהו שיש או אין: "אין לי כוח", "לא בא לי". בחסידות, הרצון הוא הכוח העליון בנפש, גבוה מהשכל ומהרגש. הוא זה שמניע הכל, ומה שמניע הכל אפשר ללמוד לכוון.

"בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו" (מכות י). הקב"ה מוליך לפי הרצון. לכן השאלה הראשונה אינה "מה אני מסוגלת", אלא "מה אני רוצה".

רצון הוא אותיות צינור: דרכו עובר השפע. כשאישה רוצה, היא ממשיכה שפע. רצון מדליק רצונות.

לאישה ניתן כח מיוחד של חיבור. היא לא עושה דברים רק כי "צריך", היא עושה מתוך חיבור ורגש. הרבי מדבר על כך שלנשים ניתנה התורה באופן שהן יתחברו אליה, ובעקבות כך ישפיעו על כל הבית.

מרים הנביאה, בתוך כל הקושי במצרים, ראתה את הגאולה עוד לפני שהגיעה, ולכן לקחה איתה תופים. זה כוחה של אישה: לראות את מה שעוד לא קרה, ולהמשיך אותו לתוך המציאות.

גם השפע של הבית קשור לרצון של האישה: "ולאברהם היטיב בעבורה".

שריר הרצון הוא לא דבר פשוט, והוא לא נבנה ביום אחד. כדאי לשאול: מה האוטומט שלי? מה למדתי לרצות, ומה למדתי לא לרצות?

יש בנו שתי מערכות שקל לבלבל ביניהן:

• מערכת הצרכים: מגיעה עם מתח ובהלה. היא הישרדותית. בפנים אני ריקה, וזקוקה למילוי מבחוץ.
• מערכת הרצונות: רצון מגיע עם שקט ובהירות, בלי כפייה ובלי מתח. יש לי יכולת.

כל רצון נועד כדי להרגיש משהו: הרצון הוא הדרך של הנפש להרגיש. אישה יכולה להחזיק רצון כשהמערכת הרגשית שלה בריאה.

• לדבר ב"כן": שריר הרצון מתחיל לעבוד רק עם המילה "כן". לנסח בחיוב: "אני רוצה להיות סבלנית", ולא "אני לא רוצה להתעצבן".
• לפרט: לא "בית חם", אלא מה זה אומר בפועל. לכתוב שלוש שורות על הרצון, ולהסביר אותו למוח כמו שמסבירים לילד בן חמש. כשאנחנו מתחילות להיות ספציפיות, אנחנו סוללות דרך לקבל את הרצון בפועל.
• לדמיין: לעצור לרגע ולראות את הרצון בחמשת החושים. מה אני רואה, שומעת, מרגישה.
• להרגיש כאילו כבר שם: תחושה חיובית, כאילו הדבר כבר קורה.
• לקחת בעלות: "אני רוצה". בלי התנצלות ובלי תירוצים. לשאול בכנות: מה אני באמת רוצה?

"במקום שמחשבתו של אדם, שם הוא נמצא". כשאני מתארת את הרצון שלי לפרטי פרטים, מנסחת אותו בחיוב ומדמיינת אותו, אני ממשיכה את המציאות הזו לתוך החיים שלי.

ומהרצון נולדת הבחירה: בחירה היא ויתור על האפשרויות האחרות. ומהבחירה, האחריות: בעלות על החיים שלי, לא אשמה.

למורה, לפי שיקולך

המוח שלנו זוכר חוויות, ולפעמים חוויות קודמות יוצרות חסימה. יש זמנים שבהם קל יותר להכניס למוח "חומר חדש": בעשר הדקות שלפני השינה, ומיד כשמתעוררים. בזמנים האלה כדאי לעצום עיניים ולדמיין.

מחקרים על המוח מתארים שכאשר חוזרים על דמיון של משהו שוב ושוב, לאורך כשלושה שבועות, נוצרים במוח מסלולים חדשים. המוח מתחיל להוסיף פרטים לתמונה, והמחשבה מתחילה להשפיע על הגוף ועל ההתנהגות.

מוח מודאג שואל: "מה יהיה?". מוח בריא שואל: "מה אני רוצה שיהיה?", ומתחיל לראות. כשמציירים תמונה ברורה של מה שאני רוצה, המוח עובד בשבילי.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים": התורה מלמדת אותנו לראות, לא רק לדעת.

דף "רצון אחד": כל בת בוחרת דבר אחד שהיא רוצה לעבוד עליו עד חנוכה.

• מנסחת אותו בחיוב.
• כותבת עליו שלוש שורות מפורטות: איך זה נראה, איך זה מרגיש.
• כותבת צעד אחד קטן להשבוע.
• ומה היא מוותרת עליו בשביל זה.

לבית, למי שרוצה: לדמיין את הרצון עשר דקות לפני השינה, בחמשת החושים.

סבב של מילה אחת: כל בת אומרת את הרצון שלה במילה אחת. המורה כותבת את המילים על דף גדול שנתלה בכיתה, בלי שמות.

משוב: פתק אנונימי בקופסה, "הדבר שהכי קשה לי בלרצות הוא...". המורה קוראת כמה בשיעור הבא כפתיחה, והבנות מגלות שהן לא לבד.